"הקדוש ברוך הוא מנגן אותי" • הכנר דניאל אהביאל בראיון מיוחד - חסידיניוז

“הקדוש ברוך הוא מנגן אותי” • הכנר דניאל אהביאל בראיון מיוחד

מאת: מערכת חסידיניוז | ה׳ באייר ה׳תש״ע (19/04/10) 17:04 | המיוחדים | הדפס הדפס

דניאל אהביאל

הוא גדל כבן למשפחה יהודית בלונדון שהקשר היחיד בינה לבין יהדותה היה הידיעה שהשואה אירעה ליהודים ; בילדותו הוריו שלחו אותו ללמוד לנגן כל כינור, אבל לא חשבו שלימים יהפוך לנגן הכינור החרדי המפורסם ביותר ; ר” דניאל אהביאל, הכנר החסידי שהתפרסם בשנה האחרונה, מספר לראשונה על חיבורו למוזיקה מאז היותו ילד צעיר, גילויו את היהדות, ההתקרבות לתורת ברסלב, והחזרה בתשובה

חנני בלייך, שעה טובה

הקהל ישב וחיכה לראות את הקטע המוזיקלי הבא. משני צידי הבמה הגיחו לפתע שני חסידי ברסלב מזוקנים ובעלי פאות, הראשון בא כשגיטרה תלויה על כתפו, והשני שכשכינור תפוס לו בצווארו. השניים התחילו לנגן בהרמוניה מוחלטת, כשבתחילה הם פותחים בטון שקט ואט אט המוזיקה נהייתי לקצבית יותר ויותר, והקהל מתלהב ומצטרף בפיו לשיר את המנגינה. ניכר היה ששני הנגנים יודעים היטב את מלאכתם, אך הפלא הגדול של הקהל היה לראות את החסיד שניגן בכינור, כשהוא מלהטט בביצועים מפליאים ומדויקים. השניים פצחו מול הקהל המשתומם גם בריקוד חסידי סוחף, והקהל הצטרף אל הריקוד אף הוא.

היו אלו מנחם הרמן ודניאל אהביאל. הרמן היה מוכר יותר בקהל, שכן יש לו תזמורת חתונות ידועה ומצליחה, אך לא רבים הכירו את נגן הכינור שסחף אותם. בשולי חודש השמחה ישבנו עם אמן הכינור היהודי דניאל אהביאל, ושמענו מפיו את סיפורו האישי מלא התהפוכות. לא תמיד היה הוא לבוש בבגדים חסידיים מובהקים, ולא תמיד ניגוני החתונות אותן הוא מרבה לנגן היום היו ניגוניו. לאהביאל סיפור חיים מרתק, והשבוע הוא נאות לשתף את קוראי “שעה טובה” בסיפורו האישי והלא נודע. “נולדתי בשנת 63” בלונדון שבאנגליה להורים יהודיים, אבל יהדות – לא הייתה בבית כלל. אבי היה יליד פולין של לפני המלחמה, ואמי במקור הייתה אנגליה, אבל משפחתה הייתה גם היא כולה מפולין, ורובם לא שרדו את השואה. כל מה שידעתי אז על היהודים היה על השואה, שיהודים הם אלו שנהרגו בשואה. לא היינו הולכים לבית כנסת גם לא ביום כיפור, ואף לא עשו לי בר מצווה. אבי בא כבר במקור מבית של משכילים, אך הוריו עוד הלכו לפחות לבית הכנסת בראש השנה ויום כיפור, אולם, מצד שני, לא הייתה לזה שום משמעות בשבילם.

“אמי לעומת זאת, באה מבית מסורתי-מינוס, ובתור ילדה היא הייתה ילדה מאוד רצינית ואינטלגנטית. היא הייתה שואלת את הוריה כל מיני שאלות על מעשים שנים שהם היו עושים, למה הם עושים אותם. אבל הם ענו לה תמיד על כל השאלות – “ככה”. מאותן תשובות של הוריה היא הבינה שכל עניין היהדות אצלם הוא לא רציני, ולכן עזבה לעסוק בכך והלכה לפתח את האינטלגנציה שלה.

“את הוריי הייתי מגדיר בתור שמאלנים-אינטלגנטים, ואכן רוב חיי העבודה שלהם הושקעו בפוליטיקה. אמי הייתה חברת מועצה פעילה בעיריית לונדון, ואבי בתחילת שנות ה-70″ התחיל לנהל תנועה אירופית, שמטרתה הייתה לגרום לכך שהבריטים ייכנסו לאיחוד האירופי. עוד מטרות שהיו לנגד עיני אותה עמותה היו ליצור מטבע אירופית כללית, וכן פרלמנט אירופי כללי. התנועה הזו, שנוהלה באנגליה על ידי אבי, אכן הייתה זו שאכן הביאה לבסוף לייצור מטבע ה”אירו” האירופי.

“השקפתו של אבי התגבשה לאחר שראה שאירופה נקרעה בשתי מלחמות העולם, והוא האמין שאם תהיה מערכת שתגרום לכך שמדינות אירופה תהיינה תלויות אחת בשנייה, הן לא יפלו בשלישית. היה לו אידיאל, ואף הייתי אומר שהייתה לו נפש חסידית, אבל – כאמור – בלי שום יהדות. למדתי באותה תקופה בית ספר גויי, ובגיל 8 בשלב מסוים, התחלתי ללמוד כינור”.

אהביאל לא בא אמנם ממשפחה של מוזיקאים מחוננים, אבל הוא מספר שאימו ניגנה בילדותה על צ”לו ואף שרה במקהלה, כך שבכל זאת היה לו רקע משפחתי מוזיקלי כלשהו. מה שהביא אותו ללימודי הכינור, היה סיפור משפחתי עגום. אחיו הבכור, שבהמשך נפטר, סבל מפיגור שכלי מסוים, והוריו החליטו לשלוח אותו לאישה אחת שעוסקת בתרפיה על ידי מוזיקה. “אני, שהייתי צעיר מאחי ב-6 שנים, באתי גם לאותם מפגשים בהם שימשה לי אותה אישה כ”ביביסיטר”, והמוזיקה שם דיברה אליי”.

אותה מטפלת אמרה להוריו של אהביאל שהיא רואה בבנם הצעיר כישרון מוזיקלי, ואף הוסיפה שבעיני רוחה היא כבר יכולה לראות אותו מנגן על כינור ראשון בתזמורת גדולה. “הוריי החליטו כי הם באמת הולכים לשלוח אותי ללמוד מוזיקה, במיוחד אחרי שראו שאני באמת “נדבקתי” בזה. כך נשלחתי אז, בגיל 8, ללמוד כינור בבית ספר למוזיקה, אליו הייתי מגיע פעם בשבוע”.

בבית הספר הזה השתתף דניאל הקטן בלימודי הכינור, מקהלה, תזמורת קאמרית, תזמורת נוער ואף למד שם פסנתר וכלי הקשה ככלי שני ושלישי. “בגיל 12 עברתי לבית ספר אחר למוזיקה, ואליו כבר היה צריך להתקבל, שכן למדו בו התלמידים הכי טובים בלונדון. שם אמרו לי שלימודי הפסנתר יותר הכרחיים לכישרון המוזיקלי, ואמרו לי לעזוב את לימוד כלי ההקשה. אגב, חלק מהמורים באותו בית הספר היו אף הם יהודיים.

“באותן בית הספר למדתי מגיל 12 ועד לגיל 18. רוב התלמידים הלכו מבית הספר הזה לקונסרבטוריונים (בתי ספר ללימודים גבוהים למוזיקה המיוחדים לנגנים – ח.ב.), אבל אני העדפתי להמשיך את לימודי המוזיקה באוניברסיטה בכדי להרחיב אופקים, וכדי שלא אהיה מסובב אך ורק במוזיקאים, ובחרתי בלימודים באוניברסיטת “יורק””.

יורק, היא העיר היחידה באנגליה עליה היה בזמנו חרם מצד הקהילה היהודית באנגליה, חרם אליו אהביאל לא היה כמובן מודע אז. הסיבה שהביאה לחרם, היא הטבח אותו רצו לבצע גויי יורק ביהודים, בתקופת מסעי הצלב. “גויי העיר קמו במסעי הצלב על היהודים ורצו לטבוח בהם, אבל היהודים ברחו אל מגדל העיר. כאשר הגויים באו גם לשם ועשו מצור על המגדל, הבינו היהודים שמדובר בעניין של זמן בלבד עד שאלה יטבחו בהם, והם עשו “מעשה מצדה” (כלומר קפצו אל מותם – ח.ב.)”.

פוסקי אנגליה קראו לחרם על יורק, ואסרו ליהודים לישון בעיר. את החרם הזה הסירו רבני אנגליה, רק בתקופת סוים לימודיו של אהביאל במקום. “היה יהודי שעבר אז באזור בחיפוש אחר קברי צדיקים, ושמע שיש עצמות של יהודים המתגלגלות בעיר בביזיון. הסיבה היא כנראה שבנו אז בעיר בכל מיני מקומות לפיתוח תיירות המקומית. כשהם חפרו באחד המקומות, הם פגעו כנראה בקבר האחים הגדול שהיה שם. אותו אדם מיד הבין שבזה מדובר, והוא יצר קשר עם אנשי הקהילה היהודית באנגליה שהרב דסלר הקים בזמנו. אלה התארגנו מיד ועצרו את החפירות ודאגו לכך שהעצמות יועברו לקבורה בקבר יהודי.

“לא ידעתי על כך כלום”, מספר אהביאל, “ורק לימים נודע לי שכשקברו את העצם האחרונה שנמצאה, מיד פרצה סערה עצומה ביורק – והיה זה באמצע הקיץ, וזה ממש לא דבר שגרתי – ובעיצומה פגע ברק בכנסייה הכי גדולה שם, ושרף אותה עד היסוד. לאחר מכן הסתבר שזהו המבנה היחידי ששרד עוד מימי הטבח. מאז הסירו את החרם על העיר, כי כביכול “נסגר החשבון” איתה. אני ידעתי רק על הסערה ותו לא, ורק לאחר שחזרתי בתשובה סיפר לי את זה מישהו באחת השבתות, והייתי ממש בהלם מכך”.

בתקופה בה למד ביורק, לקח אהביאל קורס גם במוזיקה אתנית ואלקטרונית. “לא באתי ללמוד רק כינור, אלא גם הלחנה עניינה אותי ועוד נושאים מוזיקליים נוספים”, הוא אומר. 3 שנים הוא למד ביורק, ובגיל 21 יצא מהלימודים באוניברסיטה שם. בני הנוער שלמדו איתו בזמנים שונים, התנהגו כולם בדפוס אחיד; סיום לימודים בגיל 18, ולאחר מכן שנה בה הם מסתובבים ברחבי העולם. “אבל אני”, הוא אומר, “לא רציתי לעשות גם כמוהם. וכך בגיל 21 כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי”.

3 שנים נוספות הוא העביר בנגינה עם כל מיני להקות, ואף עסק תקופה ב…גינון. אך הכינור האהוב – תמיד היה איתו. כאן המקום לשאול אותו על הכינור אותו הוא החזיק אז, ועל הכינור בו הוא מחזיק כיום. “הכינור שיש לי היום הוא בן 150 שנה”, הוא מספר. “יש כינורות ששווים מיליונים, אבל אותו קניתי במחיר זול יחסית מבונה כינורות בירושלים. בנוסף לכך אני יכול למנות גם את הכינור שהיה לי בלונדון, אותו הוריי קנו לי והוא ליווה אותי במשך 10 שנים. ביום ההולדת ה-21 שלי הוא נגנב ממני – כי כנראה שסגרתי איתו מעגל. מאז היה לי כינור נוסף לתקופה של כחמש עשרה שנים, ואת השלישי – רכשתי כאמור כבר בארץ, והוא מלווה אותי עד היום”.

אנחנו חוזרים איתו לימי סיום הלימודים. “ניסיתי להקים להקה בעצמי, אבל חשתי שזה לא יהיה דבר רציני. הרגשתי אז שאני מיותר, כי יש עוד המון להקות, וחיפשתי משמעות ושאהיה אדם “נצרך” – כלומר שיהיו צריכים אותי. חיפשתי משמעויות רוחניות.

“כבחור שבא מרקע חילוני כל כך – לא ציפיתי שאמצא את התשובות ביהדות וחיפשתי שיטות מיסטיות ועוד דברים מהסוג הזה, אבל ברוך ה” לא הלכתי לאיבוד יותר מידי, שמרו עלי משמים. לא נסעתי להודו ולא גילחתי את הראש או שמתי גלימה כתומה, כמו החבר”ה הצעירים שהלכו כך ב”מטרו”. לא הגעתי לזה. רק קראתי ספרים וחיפשתי ידע והבנה, ומתוך זה הגעתי ל”ספרים חיצוניים”, כך אני מגדיר אותם כיום, שדיברו על קבלה. ידעתי שאני יהודי וידעתי על מיסטיקה יהודית, והיא בעצם היוותה למעשה בשבילי את תחילת החזרה בתשובה.

“אני אוהב סיפורים וקראתי אז בתוך עולם המיסטיקה בו הייתי ספרי סיפורים על הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב. דברים אלו נכנסו אל הלב, הגם שיכול להיות שבאו בתור קוריוז”.

– איך הגיעו אליך אותם ספרים עם הסיפורים על הבעש”ט ורבי נחמן מברסלב?

“יש לי דוד דודה מאוד רוחניים, רק שלא בדרך היהדות. בילדות היה לי קשר חזק איתם, והיינו משוחחים על רוחניות. הספרים האלו על הבעש”ט ורבי נחמן – באו אליי דרכם. כבר מאז היה לי קשר מסוים עם דברים כאלה”.

אחר הקריאה בכל אותם ספרים, הגיע אהביאל למסקנה שהוא צריך להבין מי הוא ומה הוא. “הבנתי שהספרים אליהם הגעתי מהווים רמז על יהדותי, ורציתי לדעת מה זה אומר.

“עברתי לגור ביחד עם כמה חברים, בדירה הסמוכה לשכונת גולדרס גרין היהודית בלונדון. ניסיתי להרגיש קשר אל התושבים שם, אך לא חשתי אותו, וגם התושבים היהודיים לא ניגשו אליי לדבר איתי. למרות שהאמת היא שגם אם מישהו היה מציע לי להיכנס לבית כנסת – זה היה מרתיע אותי.

“בבתי הספר של הגויים ואפילו בבתי הספר שאינם נוצרים במוצהר, יש מסר סמוי שעובר בהם. המסר הוא שהיהודים הם היו עם נבחר פעם, אך הם הפסידו את התואר הזה כביכול כשבא יש”ו, וכיום מי שהולך בדרכו – הוא ששייך לעם הנבחר. אני בלעתי את המסר הזה, ולכן הסתכלתי על היהדות כשריד לדבר שפעם היה אמיתי וכיום הוא רק חיצוני – חליפות וזקנים. חשבתי שזה שריד חיצוני וריק, ולא ידעתי משהו אחר. אותי לא עניין חיצוניות כי חיפשתי רק פנימיות, ולא ידעתי שזו הפנימיות הכי אמיתית.

“היה לי רצון והרגשה להבין את הזהות שלי. ידעתי שיש ארץ ליהודים, ורציתי לעבור לישראל. חשבתי על כך שכאן בארץ אאסוף ניצוץ, ואיתו אחזור לאנגליה ואמשיך בחיי שם. אבל כבר כשהגעתי לכאן, לארץ, קרו דברים מדהימים. מיד כשיצאתי משדה התעופה כאן בישראל, הרגשתי שאני פוגש משהו חדש שמדבר אליי, וכבר מיד הייתה לי את ההבנה שכל מה שהיה לי לפני כן לא דיבר אליי, כי הוא היה הנורמה היכן שגדלתי. חשתי כעת שאני מסובב באנשים שחושבים כמוני. אמנם גם באנגליה אני מאמין שהיהודים שם הם אותם יהודים כמו בארץ, אך באנגליה היה לי קשר עם הקהילה היהודית. פתאום הרגשתי שבאתי הביתה. ההרגשה אותה הרגשתי מבחינת הקשר עם האנשים, היא שאני כבר לא צריך להסתובב בין הגויים, וזה היה גילוי בשבילי.

“התחלתי להבין ולשמוע מה קורה כאן בארץ. פתאום חשתי “נצרך” וחשוב, שאני עושה מעשים עם ערך, ושאני רק חלק ממשהו שבונה את יישוב היהודים בארץ ישראל”. את ההרגשה הזו הוא חש כבר מיד, ולאחר מכן התחיל תהליך ארוך לקראת ההגעה אל האמת האישית שלו.

את הכרטיס לארץ הוא קנה מכספי העיזבון של סבו, שציווה בצוואתו לתת סכום כסף לטיסה עבור הנכדים שיטוסו לארץ ישראל. כרטיס החזרה לאנגליה הוזמן לשלושה חודשים מיום בואו לישראל.

– איפה התאכסנת בישראל?

“כשהייתי בן 3, הייתה להורים שלי מנהלת משק בית מישראל, יצרתי איתה קשר וקבענו שאתאכסן אצלה. בנוסף, לאחותי שהייתה אז סטודנטית, הייתה חברה שהייתה בייביסיטר למשפחה שגרה בארץ בה האישה הייתה ישראלית והאב – אנגלי. הם גרו ביישוב בצפון הארץ, ועבדו בחקלאות אורגנית. ארגנתי לעצמי להיות מתנדב ולעבוד שם בשדות.

“התחלתי לעבוד אצלם, והתחברתי אל הקרקע של ארץ ישראל. העבודה חיברה ביני לבין קדושת ארץ ישראל. לזוג הזה היה קשר מסוים לדת, וגם עם כל שאר האנשים שפגשתי היו לי חוויות. הרגשתי חוויה עמוקה ומלאה בלב, דבר אחד לגמרי ממה שהרגשתי אי פעם. זה מילא אותי והעשיר אותי. התאהבתי בארץ ובאנשים שבה, וחשתי בטוב. זה ממש היה לצאת מהחושך לאור, דבר מדהים.

“נפגשתי אז עם חבר”ה צעירים בני גילי עם ראש פתוח, בהם היו גם נגנים, והתפתח בינינו קשר חיובי. תוך כדי גם עזבתי את היישוב וטיילתי בצפון. פגשתי חבר”ה בראש פינה שגם אליהם התחברתי, ואיתם באתי לירושלים ולכותל המערבי, אך הביקור לא עשה לי “משהו יהודי” בלב, כי לא הייתה בי אז יהדות. מה שהיה בי אז היה “מבחן תחושות”, ואכן חשתי שהכותל הוא מקום אנרגיה מדהים. זו הייתה הדרך שלי למדוד דברים, אך זה לא הוביל אותי מיד לרצון לחזור בתשובה.

“באתי באותה תקופה פעם אחת לעיר צפת לשישי-שבת. בעלי הבית בו הייתי בצפון שמרו כנראה שבת באופן מסוים, ולכן שאלו אותי פעם אחת אם אני רוצה לנסוע לשבת לצפת כדי לתת להם קצת מרחב. ידעתי שצפת היא עיר של מקובלים והחלטתי אכן לנסוע אליה. הסתובבתי בעיר ביום שישי, ולא ידעתי שבשבת החנויות ייסגרו. התאכסנתי באכסניית נוער, וביום שישי עבר לידה בחור צעיר עם עיניים בוערות שהרשים אותי. הוא שאל אותי איפה אני הולך לאכול הערב, והשבתי לו שכנראה באחת המסעדות בסביבה. הוא שאל אותי אם אני רוצה לאכול הערב אצל מקובל ואמרתי לו שכן. הוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותי חצי שעה לפני השקיעה, אלא שאז לא ידעתי מה זה אומר, וחשבתי שהוא סתם ציין זאת בכזו צורה.

“בזמן הנקוב הוא הגיע, כולו מצוחצח ונקי, יחד עם עוד חבר שלו, חסיד ברסלב. לא ידעתי אז לזהות גם את זה, ורק אחרי זה הבנתי מהם הם היו. השניים לקחו אותי לבית הכנסת. זו אמנם לא הייתה לי הפעם הראשונה בבית כנסת, כי היו לי כמה מפגשים עם בית הכנסת גם לפני כן. כשהייתי בחור צעיר ההורים שלי לקחו אותי לבת מצווה בבית כנסת, שם עלתה הנערה לתורה. זו הייתה הפעם הראשונה שלי ב”בית כנסת”…

“השניים נתנו לי סידור עם תרגום באנגלית, וכך עברה לה הקבלת שבת, כשאני – לא מבין כלום. פעם מדברים ופעם צועקים, ופתאום שקט ומשתחווים. ניסיתי לעקוב, אבל לא הבנתי כלום כי אף אחד לא הסביר לי, אבל “זרמתי”. ואז שרו שוב ורקדו, ואני רקדתי איתם כשאני לא מבין כלום. לקראת סוף התפילה ראיתי תנועות מוזרות של המתפללים שלוו בשקט גמור. בעיניי הכול היה מוזר, ואז הסתיימה התפילה וכולם איחלו גוט שאבעס אחד לשני.

“כשנגמרה התפילה אמרו לי השניים שהביאו אותי לבית הכנסת שכעת הולכים לארוחת הערב. כשבאנו לבניין, ראיתי לפניי בניין גבוה ולא הבנתי למה אנחנו לא עולים אל הקומה אליה היינו צריכים להגיע במעלית, שאלתי אותם על כך והם ענו לי “שאבעס!”, ושוב – לא הבנתי מה זה אומר. התיישבנו לאכול בביתו של אותו אחד אליו היינו מוזמנים. הוא הסביר את כל מה שהוא עשה גם באנגלית, אבל זה ממש לא עניין אותי. רק ידעתי שאני רעב. היו לו הרבה ילדים וכולם צעקו, וראיתי שהוא לא מתייחס אליהם. הרגש עוד לא נכנס בי אז, הייתי אטום. בארוחה אכלו ושרו, ושוב אכלו ושוב שרו, וזה כבר “הספיק” לי. מה שרציתי היה רק ללכת לישון. שרדתי עוד את ברכת המזון שגם איתה לא הסתדרתי, ואחרי כך ליוו אותי לאכסניה שלי אותם שני חבר”ה שהביאו אותי.

“הם שאלו אם נהניתי ואמרתי שכן. הם התעניינו אם אני רוצה לבוא גם מחר. הם אמרו שהם יאספו אותי בבוקר ונלך יחדיו לשחרית, והם כבר קבעו שהם יגיעו מחר בשעה 6 בבוקר לאסוף אותי. כל הלילה כמעט לא ישנתי, דאגתי שאוכל ללכת מהאכסניה לפני שהם יבואו…

“מאז הייתה תקופה בה הסתובבתי בארץ. כשהייתי בירושלים, סיפר לי מישהו על כך שיש מקום בנגב בשם “בורות לוץ” (פנייה מכביש מבה”ד 1, 5 קילומטרים לפני סוף הכביש), שם יש עובדי אדמה, שחיים בלי חשמל. מיד נדלקתי על זה. “בורות לוץ” הוא מקום בו יש 17 בורות מים מימי שלמה המלך, והיה שם בזמנו פקח משמורות הטבע שהתעניין לשפץ את אותם הבורות כדי שאלה שוב יוכלו להחזיק מים. הצטרפו אליו חבר”ה צעירים, והוא השיג תקציב לשיפוץ הבורות האלו ומזון עבור העובדים, ולשם באתי.

“אחד מאותם עובדים היה מי שהוא כיום גיסי, והוא היה מנגן שם בערבים. התחברנו אחד לשני והיה בינינו קשר עמוק מאוד, ממש חברים-אחים. בימים היינו עובדים את האדמה, ובלילות – ניגנו. היו שם צעירים נוספים בתהליכים של חזרה בתשובה, וגם אני התחלתי אז בתהליך הזה. אמנם זה עוד לקח זמן רב, אבל זה היה מה שהתחיל לחבר ביני ובין היהדות שמהזמן הזה כבר לא דחתה אותי, בעקבות החיבור שנוצר דרך הניגונים הליליים המשותפים. הצעירים שם ניסו לדחוף אותי ליהדות עוד יותר משרציתי, אך לא הלכתי איתם.

“בבורות לוץ שהיתי במשך כמה שבועות, ואז הגיע זמן החזרה שלי לאנגליה. נסעתי לאזור מרכז הארץ, כשאני כולי מרגיש מלא בחוויה נוספת. הרגשתי עשיר ברוח מאותם שלושה חודשים בארץ, וחשתי שזה טוב שאני אחזור כעת לאנגליה להסתכל על הכול בפרספקטיבה מרחוק, אבל כבר אז ידעתי שבקרוב מאוד אחזור, והפעם בכדי לגור כאן בארץ.

“נחתתי באנגליה, וכבר מיד הרגשתי ששהכול שם ריק וחסר תוכן, יבש. ניסיתי להיכנס חזרה אל החיים שהיו לפני הנסיעה לישראל, אך לא הצלחתי. הרגשתי מוות רוחני, מוות מחוסר משמעות. כמה חודשים אחרי שבאתי לאנגליה, כבר קניתי כרטיס טיסה חד סטרי לישראל. בלילה שלפני הטיסה התיישבתי עם ההורים שלי ואחותי בארוחת הערב, והסברתי להם מה אני הולך לעשות, אבל הם לא הבינו. הם אמרו לי שכל המשפחה והחברים שלי נמצאים כולם באנגליה ואיפה שאני לא אהיה – אני אהיה לבד. הם כמובן לא ידעו על “משנה מקום משנה מזל”, ועל כך שחשתי שייכות לעם היהודי, אותה יכולתי לחוש רק בארץ”.

– למה לא יצרת חיבור עם הקהילה היהודית באנגליה לאחר אותם חודשים בארץ, ואז אולי כבר היית יכול להמשיך ולגור ליד ההורים?

“כי חוויתי כבר בארץ את “הדבר האמיתי” אותו לא מרגישים באנגליה. היום אני מבין שבארץ יש ישירות קשר עם הקב”ה, וזה באמת מה שחשתי. חשתי דווקא בארץ את האור וההארה המיוחדת, ואמנם לקח לי שנים להבין מה עבר עליי, אבל פשוט הלכתי אז עם הרגשות”.

שבוע לפני פסח של שנת תשמ”ח, חודשים בודדים לאחר שיצא מהארץ, חזר אהביאל לישראל והפעם סופית. כעת הוא בא על מנת להשתקע כאן בארץ. “שהיתי אצל אותה מנהלת משק בית שלנו שגרה ברמת אביב, ולפני פסח היא אמרה לי שהיא הייתה שמחה שאני אשאר לחג, אבל “דע לך”, כך אמרה לי, “שאנחנו עושים סדר פסח ואמי תבוא לפה, ואני לא יודעת אם תחוש בנח”, ולכן החלטתי שאסע לפסח לצפון.

“רציתי להגיע לראש פינה כי היו לי כמה חברים שם. נסעתי לשם, והתחלתי לעלות את ההר, כשפגשתי שניים מחבריי כבר בתחנת האוטובוס. הם אמרו לי שהם נוסעים ליישוב “קדיתא”, ומיד החלטתי שאני מצטרף אליהם”. קדיתא, כפי שמתאר לנו אהביאל, היה אז מקום בו היה אוהל גדול, ומחנה של צעירים שמחפשים את עצמם. “שם הייתי בפסח”, הוא מספר, “וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שעשיתי את חג הפסח במשך שבוע שלם. היינו כל החברים יחד, אכלנו יחד וניגנו ביחד”.

– שמרתם על הלכות החג?

“לא, ויכול להיות שהיה שם אפילו חמץ. היו שם שני מחנות: האחד היה של חבר”ה מבורות לוץ שחלק מהם כבר היו בעניין של תחילת התשובה שלהם, ומחנה אחר, בו אני הייתי, של חבר”ה שהיה להם קשר עם מיסטיקה הודית. אבל כולנו נהגנו אז באהבה, שמחה ויחסי חברות אמיצים אחד לשני.

“בסוף אותו שבוע גיליתי שמשהו בכינור לא בסדר, ומי שנהיה לעתיד גיסי שהיה אז חבר טוב, אמר לי שהוא מכיר אחד שבונה כינורות בתל אביב שגם מתקן כינורות. הוא אמר לי שיש לו בתל אביב את הדירה של הוריו שהם כעת בחו”ל, והוא הציע לי לבוא איתו לתל אביב, שם נשהה בדירה הזו.

“נסענו לתל אביב והגענו אל הדירה של הוריו, וכשנכנסנו – פגשתי מיד את מי שלימים נהייתה אשתי, אחותו של אותו חבר טוב. כבר אז חשתי מיד שזו מישהי שהכרתי כל חיי, אבל עוד לא ידענו כמובן שנהיה לבעל ואישה.

“הלכנו אל אותו מתקן כינורות לתקן את הכינור שלי. הכינור הוא בעצם קופסת תהודה ריקה, ובחלל עומד כמין עמוד שמחבר בין החלק העליון של הכינור לתחתון. באנגלית הוא נקרא “עמוד הצליל”, ובעברית – “הנשמה”, וב”נשמה” – היה סדק. לימים אמרה לי אשתי שהיה לי “סדק בנשמה”, וזה מה שהוביל אותי לפגוש אותה אז”.

לשלושה לקח עוד זמן של מסעות בארץ ובעולם, וביניהם עוד תקופה בבורות לוץ, ובהמשך הבינו דניאל ואותה אחות חברו הטוב, שהם נועדו זה לזו. “לקחה עוד שנה נוספת עד שהתחתנו בקיץ. את הקיץ לאחר החתונה העברנו במפגשי חברים בטבע, ולקראת הסתיו החלטנו שאנחנו צריכים מקום לגור בו ולעבור בו את החורף.

“שמעתי אז שבמצפה רמון פותחים בית ספר חדש לאמנויות, וחשבתי לעצמי שהרי יש לי תואר במוזיקה, ואולי אוכל להיות שם מורה למוזיקה, וזו תהיה הפרנסה שלנו. התראיינתי לבית הספר, והצוות באמת התלהב ממני”. אהביאל עצמו היה כמובן מרוצה, וזאת מסיבות נוספות מעבר לקבלה לעבודה שרצה. כשנפרד מהוריו באותה ארוחת ערב טרום הטיסה שלו לארץ, הם אמרו לו שהם מכבדים את החלטתו, אך ביקשו שהוא לא יתנתק מהם ושלא יפסיק עם המקצוע שלו, וכעת היה זה בשבילו כמילוי רצונם השני.

– כבר ידעת אז עברית?

“באותם חודשים בין הטיסה הראשונה לשנייה שלי, קניתי ספר ללימוד עברית, ואכן התחלתי כבר לדעת את השפה, על כל פנים – מספיק בכדי להסתדר”.

אהביאל התחיל לעבוד באותו בית ספר, והיה לו עסק מיוחד עם תלמידיו: הוא מלמד אותם נגינה, והם בתמורה מלמדים אותו עברית. בנוסף הוא לקח שיעורי עברית במתנ”ס המקומי, שם היה כעין אולפן ללימוד השפה, והוא התחיל לבנות את חייו החדשים. “חיינו שם תקופה, ואחר כך גם נולדה לנו שם ביתנו הבכורה. לאחר מכן התחילה אשתי לעבוד בתל אביב במשך יום אחד בשבוע בתחום ההומאופתיה והתרופות הטבעיות, וכבר היה קשה לנו לגור בצפון הארץ. בשנה השנייה לעבודתה, כשכבר עבדה חצי שבוע בתל אביב, זה כבר נהפך לממש בלתי אפשרי, והחלטנו לעבור למרכז.

“היה לי קשה לעזוב את הנגב שם הייתי מחובר לבריאה, אבל בכל מקרה לא רציתי לעבור לתל אביב שהייתה בעיני מקום מאוד חיצוני, ומאוד גשמי. רציתי לגור בירושלים, אך מאידך לא בעיר עצמה, ועל כן שכרנו דירה ב”בית זית”, במשך שמונה חודשים. בהמשך ראיתי שיש לי אפשרות כספית לקנות בית משלי, ובחרנו לעבור לגור ב”מבשרת ציון”, שם כבר תהליך התשובה נהיה מרכזי יותר.

“אחרי שאשתי סיימה את לימודי הרפואה הטבעית שלה, היא חשבה שזה מה שיביא לה סיפוק בחיים, אבל היא גילתה שזה רק מקצוע ותו לא וחיפשה גם משמעות רוחנית. היינו אז בענייני מיסטיקה וכשבאנו ללונדון לביקור אצל הוריי, ביקרנו בחנות של מוצרי מיסטיקה, שם הייתה אישה אחת ש”קראה בקפה”. היא אמרה לאשתי שעליה להקשיב לחלומות שלה, ואשתי “קנתה” את זה. בבוקר למחרת ראיתי אותה רושמת במהירות, והיא סיפרה לי רושמת את החלום שחלמה בלילה. היא חלמה על אולם מלא בספרים, שם פגשה אישה דתייה שהייתה איתה בלימודי הפסיכו-תראפיה. אותה אישה הוציאה לה בחלום ספר מהספרים והביאה לה אותו, ואמרה לה “פה יש את כל התשובות”. אשתי אמרה לי ש”היה זה ספר בשם “ליקוטי מוהר”ן” או משהו כזה”, כשלפני כן היא לא שמעה כלל על הספר הזה.

“חזרנו לארץ לקראת ראש חודש אלול, ובאחד הימים אשתי קיבלה טלפון ממישהי, ששאלה אותה אם יש לה גן. אשתי אמרה שלא וזו טעות. בכזה מצב, בדרך כלל אנשים סוגרים את הטלפון, אך במקרה הזה אשתי לא סגרה, והשתיים התחילו לדבר. התברר להן שהן מכירות, ואותה אחת מעבר לקו הייתה בעלת תשובה שאשתי הכירה. מאז הן שמרו מאז על קשר טלפוני.

“אותה אישה, גברת אזולאי שמה, הייתה אשתו של חבר של הזמר יוסף קרדונר, ורק דרכה ובעלה ניתן היה להשיג אז את המוזיקה אותה יצר אז קרדונר. השתיים דיברו על מה כל אחת מהן עושה בחיים, ואשתי סיפרה לה. בהמשך אמרה לה גברת אזולאי, שהיא משתתפת בשיעור בליקוטי מוהר”ן שמתקיים פעם בשבוע, ואשתי נדהמה. היא סיפרה לה שהיא חלמה על הספר הזה. וחברתה החדשה הזמינה אותה להצטרף לשיעור, אותו מסר בזמנו הרב ארז משה דורון, שהיה ידידם של משפחת אזולאי”.

אשתו של אהביאל סיפרה לו על השיעור, אבל הוא חשש משטיפות המוח שהיא עלולה לעבור במהלכו. “כדי להרגיע אותי היא אמרה לי שהיא לא התלהבה מהרעיון להצטרף לשיעור, אך כמה ימים אחרי כן היא קנתה את הספר ו”חרשה” אותו. לא ידעתי איך להתייחס לכך. יום אחד, כאשר יצאתי מהבית, ראיתי שהבית “מבולגן”, הכיור מלא בכלים, הרצפה – בצעצועים, שני ילדיי משחקים כך על הרצפה, ואשתי יושבת על הספה וקוראת בספר. אחרי שעות מספר חזרתי הביתה וראיתי את אותו המחזה בדיוק, רק שהפעם בכיור יש יותר כלים, על הרצפה – יותר משחקים, ואשתי עדיין על הספה ושקועה בספר.

“שאלתי אותה “מאז שהלכתי עד עתה לא עשית כלום?”, והיא אמרה לי שהיא איבדה את הכוח ברגליים שלה, והיא לא מסוגלת לקום. אמרתי לה שאנחנו צריכים לראות רופא, אבל היא אמרה לי שלדעתה זה נובע ממשהו אחר. היא סיפרה לי שלפני שבאתי היא שאלה כביכול את רבנו נחמן מהו התהליך שעובר עליה, ופתחה באחד העמודים. מה שנפתח לפניה היה תורה ק” בספר, בו משיב רבנו על התמיהה כיצד ייתכן שיש צדיקים שמקבלים את האור והשפע מהתורה, ומצד שני הם מתנהגים כקפדנים? ואז הוא מסביר שמי שרק לומד תורה ולא עושה עם מה שלמד דבר – האור של התורה פוגע בו. אשתי חשה שזו הסיבה למה שקרה לה. היא אמרה לי שאם לא נשמור את השבת הקרובה, אני אראה אותה ביום ראשון בקבר.

“הייתה זו שבת בראשית של אותה שנה. אמרתי לה שאני מוכן שהיא תשמור את השבת, אך אני לא מתכוון לשמור. האמת היא שגם לא ידענו כיצד שומרים. ידענו רק שלא מדליקים אור בשבת, וגם את האוכל הכנו מראש. אשתי הדליקה נרות, ובליל שבת עשינו קידוש ובמוצאי שבת – הבדלה, לא הרבה מעבר. את ה”לא תעשה” שמרנו, אך את ה”עשה” – פחות. הייתה לי לפני השבת תחושת הרתעה כלפי הקדושה, מין קיר כזה שחוצץ. אך בשבת עצמה פתאום הרגשתי שהקיר הזה נהיה וילון, ועברתי לצד השני. חשתי תחושות שלא חשתי מעולם לפני כן, והן קנו אותי.

“בהבדלה, חשתי שמשמים צועקים לי באוזן “האם אתה שומע מה שאתה אומר?”, והבנתי שעליי להתרחק מהרע. ההבנה והשלווה ששררו באותה שבת השפיעו עליי, ואמרתי לעצמי – “אני בפנים”. שבת לאחר מכן הוזמנו אל חברינו בני הזוג אזולאי, ומלבדנו היו שם עוד כמה בעלי תשובה, אליהם לא התחברנו. במוצאי השבת דיברה אשתי עם גברת אזולאי, וסיפרה לה שאנחנו מחפשים משמעות לחיינו, פנימיות ורוחניות. המארחת סיפרה לה על רב צעיר בשם הרב דניאל סטבסקי, שהוא תלמיד של הרב מרדכי שיינברגר, שהיה תלמיד וחתן של הרב ברנדווין תלמידו של “בעל הסולם” מאשלג.

דיברנו עם הרב סטבסקי עוד באותו מוצאי שבת, והוא הזמין אותנו לבוא אליו לשיעור בערבים. התחלנו לבוא אליו ולהתחבר, ומאז נשארנו אצלו במשך 6 שנים. את התשובה התחלנו בשנת תשנ”ו, ואצלו היינו עד תחילת שנת תשס”ב. בראש השנה של אותה שנה חלה אצלנו נקודת שינוי. במשך השנים שהייתי אצל הרב סטבסקי, הייתי החזן בשחרית של ראש השנה, ולקראת ראש השנה תשס”ב הייתי חסר מנוחה.

“אשתי הציעה לי לנסוע לאומן ביחד עם גיסי, שהוא חסיד ברסלב. נסעתי לאומן לראש השנה, וכשחזרתי, אמרתי לה “מהיום אני ברסלב”ר”. החיבור שם לצדיק והחוויה העוצמתית גרמו לי לומר את זה. הרגשתי שזה מה שחיפשתי כל השנים, ומאז אני אכן מחובר לברסלב”.

בכל שנה מאותה שנה, שוהה אהביאל בראש השנה באומן, ושואב משם לכל השנה כולה. “זכיתי במהלך השנים ללמוד מרבני ברסלב, ואף יש לי כיום כולל שאני לומד בו מידי בוקר עד השעה 2 בצהריים, שם יש לי חברותות שונות”.

כשהגיעו ילדיהם של השניים לכדי גיל חנוך, חשו בני הזוג אהביאל שבתי הספק הממלכתיים דתיים שקיימים במבשרת ציון לא מתאימים לילדיהם, ושלחו אותם לבתי ספר חרדיים בטלז סטון הסמוכה. בהמשך החליטו גם לעבור לשם בעצמם, והם אכן דרים שם עד היום.

לכל אורך התקופה, רצה דניאל להתפרסם כמוזיקאי בזכות עצמו. “תמיד רציתי להופיע ולהיות מורה למוזיקה. הייתי כותב ומלחין מוזיקה בבית, ונהגתי לנגן עם חברים ולהופיע במקומות שונים. כשעברנו לאזור ירושלים חיפשתי מסגרת, ולקראת הולדת בני השני פגשתי להקה מסוימת, ורציתי להצטרף אליה. הם אמרו לי שהם מופיעים באותו ערב בחתונה בירושלים, ואמרו לי שאם אני רוצה אני מוזמן לבוא, לעלות לנגן איתם כמה שירים, ואם אתאים להם – אצטרף אליהם באופן קבוע. האולם בו התקיימה אותה חתונה, היה קרוב מרחק של 200 מטרים מבית החולים בו שהתה אשתי, דבר שהיה בשבילי סימן משמים. הגעתי לשם וניגנתי איתם. היה בינינו חיבור, ואכן התחלתי לעבוד איתם בדרך קבע, וניגנו בכל מיני חתונות מסורתיות ודתיות. כך התחילו להזמין אותי באופן פרטי, וכך התקדמתי”.

את תהליך התשובה של הזוג אהביאל, מציג דניאל לפי תאריכי ציון בחיי בנו השני. “בברית של הבן שלי התחיל בעצם התהליך, ולשמור שבת – התחלנו כשהיה בן 10 חודשים. הנשמה שלו כנראה דרשה זאת מאיתנו”. תחילת נגינתו המקצועית ותהליך התשובה שלו היו מקבילים. כיום, אגב, בנו השני כבר בן חמש עשרה, והוא מספר על בן שהוא ירא שמים אמיתי.

זקן כבר היה לאהיבהל עוד בעודו חילוני, אבל הוא גילח אותו בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר היה צריך להכניס את ראשו למסכת אב”כ שלא התאימה לבעלי זקנים.

“כשהתחלתי לנגן בחתונות, כינור עוד לא היה כלי נגינה נפוץ בחתונות, ופיתחתי סגנון משלי איתו הופעתי. יהודה כ”ץ מלהקת רבע לשבע, שגר אז בסמיכות אלינו, סיפר לי שיש לו חבר זמר בשם חיים דוד, ויעץ לי לנגן איתו. ב-3 השנים הבאות אכן ניגנתי עם חיים דוד (סרסיק – ח.ב.), ופיתחתי אז עוד יותר את הסגנון האישי שלי, מה שמשך קצת תשומת לב מהזמר אליי, וחיים דוד יעץ לי לפתוח להקה משלי”.

גם עם תזמורתו של מנחם הרמן הופיע אהביאל, בחיבור שנראה היה מדהים לעיני הצופים בחתונות בהן הופיעו השניים. “ניגנו ביחד מוזיקה אירית. לכינור בדרך כלל אין תפקידים קצביים מלאי חיות, ואני כן ניגנתי בו דברים קצביים, דבר שעורר הרבה התלהבות מצד הקהל”, הוא אומר.

בנוסף הופיע אהביאל גם עם להקת החתונות “לכתחילה”, עם תזמורת “שירת הלב” של רפי מזרחי, ועוד תזמורות, כשהוא בונה לעצמו קטעים מוזיקליים משלו. בחתונות בהן הוא מופיע, ניתן לראות אותו כשהוא יורד אל הקהל עם הכינור שבידו, ורוקד בעוז במרכז המעגל לפני החתן. “אני מחפש להתחבר לקהל”, הוא אומר, “ולכן אני יורד אל הקהל לעיתים בהופעותיי. אני גם מתלהב באופן אישי מהרגש שבנגינה והרגשות גואים, וזו סיבה נוספת לירידה שלי לפעמים לרקוד עם הקהל”.

כיום יש לו אמרגן חרדי בשם דוד פדידה שמטפל בשבילו בכל נושא ההזמנות לחתונות ולמופעים בהם הוא משמש ככינור סולן. בנוסף הוא גם מצטרף לתזמורות שונות לחתונות והופעות. בקטעי הנגינה המלהיבים והסוחפים, הוא יורד כאמור אל הקהל וסוחף אותם לרקוד עימו. “אני מרגיש אז אנרגיה שמניעה אותי, ולכן אני רוקד. זה ממש בבחינת “כנגן המנגן ותהי עליו יד ה””, הקדוש ברוך הוא מנגן אותי”.

אהביאל הוציא עד היום ארבעה אלבומים, כשהרביעי והאחרון בינתיים, יצא לפני כחצי שנה. “הראשון נקרא “ואהבת”, והוא יצא לפני 10 שנים, עוד לפני שנהייתי לחסיד ברסלב. יש בו ניגונים יהודיים, לא דברים יצירתיים מידי”, הוא מספר. באלבום הראשון הוא לקח נגני ליווי שליוו את נגינת כינורו, ובשני, שנקרא “בגדי המלך” – הוא כבר היה זה שליווה את עצמו בקלידים. האלבום הזה היה מורכב כבר מיצירות יהודיות נוספות, אך מוגשות בעטיפה מודרנית יותר, בכדי שהאלבום יוכל להתאים גם לקהל הכללי. “הלבשתי את הניגונים הידועים בסגנונות קצת אחרים, למי שלא היה בוחר לשמוע מוסיקה יהודית טהורה מעצמו”.

האלבום השלישי היה הקלטה של הופעה חיה בלונדון. “בכל שנה”, הוא מספר, “מתקיים בלונדון פסטיבל כליזמר יהודי, וניסיתי להיכנס אליו. אך המנהלת שלו, שניסתה להיות קורקטית-פוליטית החליטה שישראלים דתיים לא מקובלים בפסטיבל, ולא רצתה להכניס אותי אליו. היא הסכימה רק לתת לי חצי שעה הופעה שאופיע בחינם בהפסקת הצהריים. הסכמתי, בכדי שזה יהיה בשבילי פרסומת להופעה שקיימתי כמה ימים אחרי ב”ספץ” שבלונדון. להופעה הזו הגיעו בעיקר משפחה וחברים, וגם קצת אנשים שהגיעו בעקבות הופעת הפרסומת בפסטיבל הכליזמר”.

האלבום הרביעי יצא לפני כחצי שנה, והוא עונה לשם המעניין “לב העולם אתה”, שזהו ציטוט מתוך דבריו של רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב. “לב העולם” יצא לאחר תקופה בת שש שנים בה לא הוציא אלבום, והתוצאה המושקעת – בהתאם. האלבום מורכב מרצועות לחנים מקוריים שלו, אותם הוא מבצע בכינורו שלו כמובן. “יש שם גם כמה שירים עם מילים, ואת חלקם אני אף שר. האלבום כולו הוקלט אצלי באולפן הביתי שלי, וחוץ משלושה חברים נוספים, אני מנגן בו ברוב הכלים: על הכינור, הקלידים וכלי ההקשה”. ההופעה הגדולה ביותר שלו עד היום הייתה במופע זיכרון מיוחד לשלמה קרליבך ז”ל שהתקיימה בבנייני האומה. “אני בטוח”, הוא אומר, “שהקדושה של ארץ ישראל היא שנותנת לי את ההשראה. באנגליה לא היה לי את אותו רצון ליצור כמו שיש לי כאן בארץ. האווירה בארץ משפיעה עליי לטובה, היא נותנת לי את ההרגשה שיש לי כאן שליחות. כל מה שאני יוצר בארץ נעשה מתוך רגש מיוחד”.

דירוג כתבה: כוכב אחדשני כוכביםשלושה כוכביםארבעה כוכביםחמישה כוכבים ממוצע: 5.00
Loading...

תגיות:


תגובות (3)

  1. מיטל הגיב:

    סופסוף סיפור אותנטי מקורי על אומן…נ נח נחמ נחמן מאומן…

  2. רפי הגיב:

    מה הקשר אומן?? נראה לי שלא קראת את הכתבה היטב.
    אז קדימה… “הוא גדל….”

  3. קרן בנישו הגיב:

    רציתי לדעת בבקשה מה המספר של דניאל אהביאל אם תוכלו לענות לי בהקדם?

השאר תגובה

תוכן תגובה