הוא גדל בקיבוץ של השומר הצעיר, היה שותף באחת הלהקות הישראליות המצליחות ביותר וחלם על מסע לאפריקה. דווקא שם, רחוק מכולם כשלצידו ילידי השבט המקומי, גילה את האמת והתחיל את המסע שלו בחזרה לשורשים.מסע שנמשך באוסטרליה וניו יורק – אחרי שגילה בכוחות עצמו הוכחות שהתורה אמת, חזר לארץ, הכיר את הגר"מ אויערבך רב קהילת החוזרים בתשובה בתל אביב ונשבה בקסמיו – כיום תמיר ימיני לומד חצי יום בכולל ובער בממשיך את עסקי הנגינה והפעם בקדושה.
חנני בלייך / קו עיתונות דתית. צילומים: עוזי ברק
זה היה לפני מספר שנים, על אחת המרפסות ברובע היהודי בירושלים הצופות על מקום המקדש החרב. דווקא שם, הקליט הזמר החסידי מרדכי בן-דוד קומזיץ מיוחד שלווה על ידי מקהלה גדולה של בחורי-ישיבה, ועל ידי כמה נגנים. הושרו שם בעיקר שירי רגש באווירה מאוד מיוחדת, שהצליחה לעבור כפי שהייתה במקום – גם אל אלבומו של בן-דוד שנקרא בשם 'קומזיץ', שיצא לאור כמה חודשים מאוחר יותר.
ואז, בשיאו של הערב ולפני שהתחילו הזמר והמקהלה את השיר הבא, ניגש בן-דוד והצביע על אחד מהנגנים שליוו את הערב. הוא הזכיר בחיבה את שמו, 'תמיר', והוסיף וסיפר למשתתפים שתמיר חזר בתשובה לפני כמה שנים, לאחר שהשתתף בלהקה שעם שמה התבלבל בן-דוד, כשהזכיר שם של להקה אחרת בה תמיר לא היה חבר מעולם…
היה זה המתופף המוכשר, תמיר ימיני. בני-הישיבה שהיו שם והביטו בו כשהוא מבויש מתשומת הלב שלפתע הופנתה רק אליו, לא הכירו אותו, וברור למה – הם מעולם לא שמעו את שמה של הלהקה עימה ניגן ימיני לפני חזרתו בתשובה, ובוודאי שלא את שיריה. ומשכך, לא ידעו על ההכרה וההערכה לה זכה תמיר בקרב אנשי המוזיקה הישראלים.
השבוע, לרגל הוצאתם לאחרונה של שני אלבומים חדשים מפרי יצירתו, שיתף אותנו תמיר ימיני בסיפורו האישי המרתק, והסביר לנו איך הגיע אחד מהנגנים המבטיחים של המוזיקה הישראלית, אל תוככי בית המדרש בו הוא לומד תורה מדי יום במשך כמה שעות, במסגרת כולל מיוחד.
תמיר התחיל לנגן בגיל מוקדם מאוד. "כל חיי היו סביב המוזיקה", הוא מספר. "והיא הייתה עיקר חיי בעצם, עד שמצאתי את הדת וגיליתי מה זה אומר שאני יהודי. מנרגע שאני זוכר את עצמי הייתי עם מוזיקה, שמאוד משכה אותי. בגיל קטן מאוד למדתי פסנתר, מנדולינה וחליליות ובגיל 11 התחלתי ללמוד תופים" – כלי שיותר מאוחר נהיה לכלי הנגינה שהכי מזוהה איתו.
הוא גדל בקיבוץ רוחמה של השומר הצעיר, וכבר בשנות בית הספר-תיכון, השתתף בהרכב כלי הקשה שניגן בהופעות בקיבוצים. עם הלהקה – שאת שמה לא זכר מרדכי בן-דוד – להקת 'טיפקס', שהייתה להקה מצליחה מאוד בציבור הכללי (עד להתפרקותה לפני כשנתיים), התחיל ימיני לנגן עוד לפני שירותו בצבא – כשהתחילה הלהקה להתגבש, עוד לפני הפריצה הגדולה שלה לקהל הישראלי שהייתה רק כמה שנים אחר כך, עם האלבום השלישי של הלהקה. "בזמן הצבא עזבתי את הלהקה, והיא המשיכה בלעדיי. כשהשתחררתי, הם שאלו אותי אם אני רוצה לחזור ללהקה, והחלטתי לחזור אליה, למרות שתכננתי לנסוע אחרי הצבא לניו-יורק". חברי הלהקה אמנם לא 'חיכו' לו כל העת ששירת בצבא, אבל נשארו לו בה זכויות משום שהם היו חבריו. לבד מזאת הוא גם היה מהמקימים, ולכן הם צלצלו אליו לשאול אם הוא רוצה לחזור ולנגן איתם.
תמיר החליט לדחות את הנסיעה לניו-יורק בשנה, ולהתמקד בינתיים בנגינה עם הלהקה. אך אחרי שאותה שנה עברה, הציעו לו שותפות בלהקה והוא החליט להמשיך, משום שאז הלהקה הייתה בשיא הצלחתה. זאת למרות שמעולם לא ראה בתופפות בלהקה את שאיפתו המוזיקלית. "אף פעם הלהקה לא הייתה ממש הקטע שלי בנגינה", הוא אומר, "אלא הייתה זו רק העבודה שלי, והשתתפות עם נגנים אחרים. את העניין המרכזי שלי במוזיקה ראיתי ב'מוזיקה מאולתרת' כמו מוזיקה שחורה (לא הכוונה למוזיקה של כושים, אלא על סוג מוזיקה מסוים שמגיע במקורו מאפריקה – ח.ב.), מוזיקת ג'אז ומוזיקה אפריקאית". כבר בתור ילד הוא למד מוזיקה אפריקאית, ובאפריקה עצמה ביקר מאוחר יותר, אך בל נקדים את המאוחר.
סוגי המוזיקה שהוא מנה באזננו, הם אלה העיקריים אליהם מחובר ימיני, והוא מספר שאת אותו סוג מוזיקה שומעים בערך 10-15% מהאוכלוסייה בעולם, וכי "היא לא מוזיקת-מיינסטרים". את הנסיעה לניו-יורק תכנן במשך זמן רב, משום שניו-יורק נחשבת לבירת המוזיקה הזו, ושם יש את היוצרים הרבים ביותר בשטח הזה. "בארץ מדובר על שוק קטן מאוד למוזיקה הזו, ואין מה לעשות כאן ברצינות לגביה. למרות שבשנים האחרונות התחום דווקא התפתח, הוא עדיין לא מפותח דיו. כמו כל מוזיקאי שרוצה להצליח רציתי להגיע לניו-יורק לעסוק במוזיקה הזו. עדיין לא יצרתי אז דברים משלי, וחיפשתי נגנים שמנגנים בכיוון שאני אוהב. ואכן, כשהגעתי, בהמשך, לניו-יורק עסקתי בזה, ועשיתי כל מיני דברים בשטח הזה, כמו נגינה עם כל מיני להקות וכו'".
על התקופה שלו בלהקה הישראלית המצליחה, 'טיפקס', הוא ממעט להרחיב יותר מדי. "אין מה לדבר על זה יותר, כבר דיברו על זה מספיק", הוא אומר. "אף פעם לא הייתי ממש בראש שלהם. יש נגנים כאלה שלא משנה להם היכן לנגן, כי הם יכולים להיות נגנים של מישהו וזהו. אבל אני לא כזה. יש לי מה להגיד במוזיקה, וכביכול היו לי שרשראות שמנעו ממני ליצור את שרציתי, למרות שברור שהשתתפתי בתפקידי הלהקה. מנהיג הלהקה ידע בדיוק מה הוא רוצה ומה תפקידו של כל אחד ולא היה לי קל, ומצד שני גם לא היה לי קל לעזוב. לקח לי זמן לצבור ביטחון, ואכן אחר כך הצטערתי שלא עזבתי מיד". העבודה עם הלהקה היא, כאמור, זו שמנעה ממנו לנסוע לניו-יורק, מה שהייתה שאיפתו זמן רב.
לאחר 6 שנים עם הלהקה, נסע תמיר לאפריקה למשך חצי שנה, ושם החל מסע התשובה האישי שלו אל היהדות. "לא הייתי מודע אז לכך, אבל כשהייתי באפריקה היו בי כל מיני רגשות כלפי ארץ ישראל והיהדות. ראיתי את המחלות באפריקה, וארץ ישראל נראתה לי פתאום ממש מבורכת. היה גם משהו באוויר באפריקה, שהיה פחות נעים מכאן. כשהגעתי לאפריקה, חייתי שלושה חודשים עם מוזיקאים בשבט בתוך הטבע, ולמדתי אז ממאסטרים רציניים של מוזיקה, ואף הצטרפתי אליהם בנגינה. אחרי כן טיילתי באפריקה עוד שלושה חודשים, שאז התגברו הרגשות בתוכי. אתה פוגש תיירים מכל העולם, שכשאתה אומר להם שאתה מישראל, אתה מבחין שמשהו אצלם לא נייטרלי: אתה רואה אצלם או שנאה או שזה מאוד מעניין אותם חיובית, אבל – זה עושה להם משהו. שם, באפריקה, הייתה חצי התשובה שלי".
וכדי שנבין את הרקע – כשתמיר מספר לנו על חצי הדרך לתשובה שעשה, הוא מזכיר בנשימה אחת את העובדה שגדל בחינוך של 'השומר הצעיר' לפיו "כמו שיש יפני- יש גם ישראלי", ואם כן, הרגע שבו הבין את ייחודיות היהודי על פני שאר העמים – היה זה שזעזע אותו.
הארץ הבאה אליה הוא 'צנח' הייתה אוסטרליה, בה גר אחיו. "שם ירד לי האסימון שהתורה היא אמת. היה שם ספר מבוא לקבלה, שבתור חילוני – כך נכנס לי לראש – לא העזתי לגעת בו, כי ידעתי שלגעת בקבלה זה מסוכן, ויכולים לקרות כל מיני דברים כתוצאה מהתעסקות בקבלה". אנחנו מציינים לפניו שגם פחד מפני ספר תורני הוא כבר דבר רוחני, והוא אומר: "אכן הייתה בי רוחניות גם כחילוני. כשאתה מתעסק עם מוזיקה, גם בתור חילוני אתה מרגיש משהו רוחני, אבל ללא קשר ליהדות. היה כמין מסך ביני לבין היהדות, והיא לא משכה אותי. לא הייתי 'אנטי', אלא היהדות פשוט לא עניינה אותי. וכשחוויתי את כל מה שחוויתי באפריקה, זה כבר פתח בי משהו, וכשהייתי אצל אחי באוסטרליה קיבלתי את הביטחון והעניין לראות מה זה.
"הייתה לי הוכחה מהקב"ה שהתורה היא אמת: בתור ילד היו לי כל מיני אמונות תפלות על העולם ועל היקום. ואז, כששהיתי באוסטרליה, ראיתי פתאום שאת הבסיס לכל האמונות שלי כמו ההבדל בין צד ימין לשמאל ועוד, לא אני המצאתי, אלא יש לכך מקור – ואני בתור ילד התחברתי וכיוונתי לזה. ידעתי בבסיס דברים שאף אחד לא סיפר לי, ופתאום ראיתי שהם אמת, והתורה אמת. כשהבנתי שהתורה היא אמת, הייתה זו בשבילי תפנית מאוד גדולה. מה אהיה כעת, דתי? החלטתי לקרוא את התנ"ך מתחילתו, וכך עשיתי".
אחרי אותה תקופה באוסטרליה, הגיע תמיר סוף-סוף לניו-יורק אליה כה רצה לבוא. "חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים, בשביל לעשות דברים שתמיד רציתי לעשות אותם במוזיקה שאני אוהב. וברקע כל זה היו לי טפטופים של תורה. התחלתי להדליק נרות שבת, וללכת לבית-הכנסת של …סאטמר בוילאמסבורג, ביום-כיפור. הם פשוט היו לידי, ואז לא הכרתי קהילות אחרות. הייתי גם שואל אותם כל מיני שאלות בהלכה". בשלב הזה הוא כבר לקח ברצינות את תהליך החזרה בתשובה שלו, אבל החזרה לא הייתה כמובן בבת אחת. "היה זה תהליך מתנדנד שלקח לי הרבה זמן. זה לא פשוט. לאחר מכן חזרתי לארץ – גם בגלל תהליך החזרה בתשובה – לפני כ-9 שנים, בגיל 31, אחרי שנתיים בניו יורק". בשנתיים האלו הוא מילא את כל שאיפותיו המוזיקליות, וחבר ללהקות שמנגנות בסגנון שהוא אוהב, והירבה ליצור.
בארץ, הוא כבר החל להתקדם עוד ועוד בחזרה בתשובה. "ליווה אותי חבר שחזר בתשובה, וכשבאתי לחתונה שלו, פגשתי את הגאון רבי מרדכי אויערבך (בנו של הגרש"ז אויערבך זצוק"ל) שמאז הוא הרב שלי. הכרתי שם את הקהילה של הרב והתחברתי אליהם לאט-לאט. לקח לי אמנם זמן, אבל כבר באותו קיץ התחלתי להניח תפילין וללבוש ציצית, ובאתי לשבתות לקהילה, קהילת החוזרים בתשובה בראשותו של הרב אויערבך. לאחר שנה התחלתי גם ללמוד בישיבה ונכנסתי לעולם השידוכים". כיום תמיר נשוי לחוזרת בתשובה, כמוהו, והוא אב לארבעה ילדים.
"הדבר המדהים הוא", הוא מספר בהתפעמות, "שבתחילה היה הרבה פחד שכל כך הרבה דברים הולכים כעת לעניין של תורה: תפילות, לימוד, קיום מצוות – וזה כאילו סוגר עליי, כאילו לוקחים לך עוד ועוד זמן, וזה היה לי קשה בתור אמן. והמדהים הוא שדווקא כנשוי עם ילדים וצמצום הזמן, הצלחתי להתחיל לעבוד עם המוזיקה שאני אוהב". שנה אחרי החתונה הוא החל להתעסק עם המוזיקה הזו, ומאז הוא מוציא בכל שנה אלבום, פחות או יותר. "לפני כן היו לי כל מיני מניעות להוציא יצירות משלי מכל מיני כיוונים, ובעיקר בגלל עבודה עם הרבה להקות, ומאז שחזרתי בתשובה כבר הוצאתי 5 דיסקים, כשבתקופה האחרונה לבדה הוצאתי שני דיסקים לאור". אל תמהרו לחפש את אלבומיו בחנות המוזיקה החסידית הקרובה לביתכם, משום שכפי שהוא מספר לנו בהמשך, כמעט ואין למוזיקה שהוא יוצר ביקוש בציבור החרדי, ואלבומיו כמעט ולא נמכרים בריכוזים החרדיים.
שמות אלבומיו (האינסטרומנטליים, רובם ככולם) מקוריים לא פחות ממנו, ואלו הם, בתרגום חופשי מאנגלית: "לאחר מכן אתה בוחר בחיים", "הכול לטובה" (שעל עטיפתו תוכלו לראות איור מעניין של אסטרונאוט חובש טלית, פיתוח חדש למדיי), "עדיין בגלות", "תודה לך גם על המוזיקה" ועוד. שמה של היצירה האחרונה שלו, מעניין עוד יותר משמן של קודמותיה, והיא נקראת " "moving to yedidya frenkelובעברית – 'עוברים לידידיה פרנקל'. הרב ידידיה פרנקל היה, כידוע, רבה של העיר תל-אביב, וחמיו של הגרי"מ לאו. מה הביא אותך לקרוא לקטע בשם הזה, שאלנו אותו. "עברנו לפני תקופה לעבור ברחוב ידידיה פרנקל בדרום תל-אביב" הוא אומר בתשובה, "לדירה בתוך בניין ששייך להקדש שקשור לאחר מבניו של הרב פרנקל שאחראי על כל מיני דברים פה בעיר. אז זה כבר שני קשרים, שעליהם כתבתי את היצירה". לפני שעבר לדרום ת"א, גר ימיני באזור רחוב שינקין בת"א, היכן שנמצאת כל הקהילה בה הוא חבר, אבל לאחרונה כאמור עברו הוא ומשפחה נוספת לדרום העיר, על מנת לחזק את האזור.
"אנחנו גרים באזור של האפרו-אמריקאים. יש כאן בסמוך בית-כנסת בשם 'פועלי צדק' שפעם נחשב לאחד מבתי הכנסת הכי חשובים בתל אביב ועם הירידה הרוחנית של תל אביב היה שם בקושי מניין. כיום כבר קצת יותר טוב, ויש מניין".
מה היו תגובות הלהקה בה היית חבר לחזרה בתשובה שלך?
"הם העריכו וכיבדו אותי שחזרתי בתשובה. וכשהם הבינו את הכיוון אליו אני הולך, כשראו שאני קורא לעצמי דברי תורה בדרך להופעות, הם מאוד כיבדו את עניין התשובה. גם כשחזרתי מניו-יורק הייתי עוד שנה בלהקה, והם ראו כיצד לאט לאט אני מגדל זקן ולובש ציצית".
כשאנחנו שואלים אותו אם הוא הסכים עם הטקסטים 'הבועטים' שהושרו על ידי הלהקה בה היה חבר, הוא משיב שלא הוא כתב אותם, ו"בתכל'ס הלהקה הייתה עבורי כמקום עבודה. בהרבה להקות, אגב, זה כך. יש אמן מסוים שהוא ראש הלהקה והוא עם קו מסוים, ויש כאלו שרוצים עבודה והולכים אתו, כי להיות נגן בלהקה מוצלחת זה דבר טוב בשבילו. אני מעריך את מה שקובי (אוז, מנהיג 'טיפקס' שלאחרונה חוזר למקורות ושר שירי פיוטים –ח.ב.) עשה בשבילי, ואף ניגנתי בתופים באולפן בשיר שעשה עם סביו". מדובר על שיר שבו הביא אוז הקלטה מסבו, שהיה פייטן ספרדי, שכשהגיע אוז לגיל בר-מצווה שידל אותו לעלות לתורה וניסה ללמדו את טעמי ההפטרה. אוז לא הסכים לעלות לתורה, וכמה שנים לאחר מכן סבו נפטר. כעת, עם שיבתו המסוימת למקורות, שר אוז כתשובת-משקל שיר ביחד עם הקלטה מסבו, ובשיר הזה מנגן תמיר. ממש סגירת מעגל כפולה.
סדר יומו כיום של תמיר, הוא לימוד עד שעות הצהריים בבית המדרש של הרב אויערבך, באזור שינקין, לאחר מכן הוא בבית עם אשתו והילדים. אחר כך תמצאו אותו או באולפן ההקלטות, או בנגינה בחתונות. על הקהילה בה הוא חי אומר ימיני כי "זו קהילה מקסימה של חוזרים בתשובה.התחברתי לקהילה והרב אויערבך הוא הרב שלי. אנחנו מאושרים כאן ואוהבים את הקהילה. לא רחוק יש את החיידר של בעלזא ובית יעקב. גרות שם משפחות חסידות גור, בעלזא והקהילה שלנו". את המגורים בקיבוץ הוא לא שוכח, ואומר שהוא הכי אוהב אותם מבחינת המגורים בטבע, אך את מקומו כיום הוא לא יעזוב בקרוב, "אני לא רואה את עצמי גר במקום אחר" כמו שהוא אומר, בעיקר בשל החיבור העז שלו לקהילת החוזרים בתשובה כאן בת"א שמונה כמה עשרות משפחות.
"הקהילה נוצרה מעוד ועוד אנשים שחזרו בתשובה. הרב אויערבך ואשתו באו בשליחות לשמר את בית המדרש של חסידות סדיגורא ועברו לכאן, וזה מה שפיתח בפועל את הקהילה שלנו. זו קהילה מגוונת, לא חסידים ולא ליטאים. הרב מאוד פתוח בעניין, דבר שנכון לחוזרים בתשובה". הוא מספר שהוא אף פעם לא עזב ולו לתקופה את המוזיקה, והרב אויערבך הוא שעודד אותו להמשיך בעשייתו. "הוא יודע טוב מה כל אדם מאיתנו צריך, ומה יעשה לו טוב ומה לא. אני כשלעצמי רוצה ללמוד תורה כמה שיותר. הלימוד עושה לי טוב". לא לכל אירוע הוא מגיע לנגן, ולאירוע בו תהיה הרקדה מעורבת הוא לא יגיע. ברזומה 'החסידי' שלו רשומה עבודה באירועים וחתונות עם כמה להקות, בהן של הזמר החוזר בתשובה יזהר שאבי, ירמיהו, שרוליק הרשטיק, יהודה גלנץ, שלמה כ"ץ, ועוד להקות חסידיות רבות, כמו גם תיפוף ב'קומזיץ' של מרדכי בן-דוד, כאמור.
כבר זמן רב שהוא רוצה לקיים הופעות בסגנון של 'ג'אז', אך לא יצא לו עד עתה כלל. "כעת זה הולך לקרות. אני הולך להתחיל להופיע עם המוזיקה שלי, אותה אני יוצר במהלך ההופעה עם תופים ומכונות, על-ידי מחשב, מופע מעניין". את המופע הוא מייעד בעיקר לקהל הכללי בו יש שמתעניינים בזה, וזה לאחר זמן רב שבו יצא לו לעבוד פחות ופחות עם הקהל הכללי. "בציבור החרדי לא יתחברו למוזיקה הזו משום שהם לא באים ממקום כזה של לשמוע אמנות, אלא באים ממקום של תורה. יש רק קהל מצומצם של צורכי המוזיקה שלי, ואם אני מצליח לכוון לקהל נכון ואיכותי על ידי מוצר איכותי – זה יכול להיות הצלחה גדולה. ואני עושה דברים איכותיים, כי אם לא – לא הייתי ממשיך לעשות את זה". כשאנחנו מתעניינים בתגובות הקהל החילוני למראה הנגן עטור הזקן שמנגן להם מוזיקה כה מיוחדת, הוא אומר: "הקהל שלי הוא מוזיקאי שמתעסקים במוזיקה הזו והיא חשובה להם מאוד, או מאזינים שבאים להאזין לזה, ולהם לא משנה אם אני עם זקן או לא".