סיפורו המרתק של זיו שפריר (44) תושב הישוב דולב שבחבל בנימין, מתחיל בתמונה שמצא לפני זמן מה בקופסת נעליים אצל דוד שלו. בתמונה הוא זיהה רק את סבא שלו. כששאל את אביו משה-דוד שפריר, הוא נענה בכך שלצערו לא יודע כמעט כלום על משפחתו של הסבא, אפילו את שמות האחים הקטנים של סבא (הדודים שלו!) הוא לא ידע.
"התחלתי בחיפוש, שהפך לחיפוש שורשים משפחתי וגיליתי את שמם: אלי ושרה-לאה. גיליתי גם שעד המלחמה הם גרו בוורשה ברחוב פוקורנא ושהם היו בנים של חסיד גור. אבל המסע הסיזיפי בין הארכיונים ושברי המידע לא קידם אותנו מעבר לזה וכאן נתקענו ועדיין מבטם החודר לא נתן לי מנוח, שהרי גם שקיים סיכוי נמוך שהם נמלטו למשל לכיוון רוסיה ואולי שרדו (ואם כן הם צריכים להיות כבני 90 היום)" – משחזר זיו.
הנושא שלא עזב אותו, והרצון לחשיפה ציבורית רחבה, מעבר ל'מדור לחיפוש קרובים' שרק מעטים מאזינים לו בימים אלו, הובילו את זיו לכתיבת שיר על אלי ושרה-לאה, שהוא בעצם מעין בקשת עזרה לחיפוש קרובים נעדרים ואולי הסיכוי האחרון לקבל עוד שביב מידע אודותם. לא לחינם נבחר מועד הוצאת השיר לעשרה בטבת, המהווה גם את יום הקדיש הכללי, עליו רבים וטובים סוברים שראוי שיהיה יום הזיכרון לשואה. "מעבר לעניין האישי משפחתי, רציתי גם להעלות את המודעות לנושא הילדים הנעדרים בשואה שאולי עדיין אבודים אפילו לעצמם היכן שהוא".
השיר הוקלט באולפן הביתי של יהושע פרידמן, כשעל הקלטת השירה והמיקס הופקד ערן קליין. השיר צפוי להכלל בפרוייקט אהבת הדורות המכיל ברובו שירים שאת מילותיהם כתב אביו של זיו – המשורר משה-דוד שפריר – והלחין זיו בעצמו מתוך רצון לקיים מצוות כיבוד אב.
לחצו PLAY להאזנה לשיר
Studio