וכך נולד הלחן המדליק של ארי פרייזר, לפיוט "אל אדון" שמושר בתפילת שחרית של שבת. "כל מי שמתפלל בשבת בבוקר, יודע שלכל עדה וקהילה יש מנגינה משלה לפיוט, וכל אחד מתחבר למילים המוכרות בדרך משלו".
ארי מגלה את מאחורי הקלעים של הלחן: "באחד מימיה הראשונים של המלחמה, ישבתי לחוץ על ספסל בשדה תעופה. שמעתי באוזניות זמר הודי בווליום גבוה ונהניתי מהמנגינה, מהעיבוד. זה היה שיר שהוא כמו מדיטציה, היה בו משפט אחד שתפס אותי, וזה גרם לי להבין שאנחנו לפעמים מתעמקים יותר במנגינה ומאבדים על הדרך את המילים. לא הבנתי שום מילה ממה שהוא שר בשפה ההודית, אבל משהו בשיר הזה תפס אותי: התרגשתי מהצורה בה הוא שר, מהתבודדות שהייתה במנגינה. אז תרגמתי את השיר, והתפלאתי לגלות שהוא מדבר על אלוקים! יצא שהתחברתי לשיר בלי להבין. באותה שבת עליתי כחזן בבית כנסת, כשהגענו ל'אל אדון' שבדרך כלל אנו אומרים כל אחד בנוסח שלו, התחשק לי לשיר אותו במנגינה אחרת של ההתבודדות, העמקה, של האינטימיות שיש לנו עם בורא עולם".
וכמו במנגינות שנולדות בשבת, הוא חזר עליה כמה פעמים עד לצאת השבת, התיישב על הפסנתר, והשיר קם ונהיה. "הפעם החלטתי לעבד אותו יחד עם תומר עג'ם שעיבד כמה משיריי, ולנסוך בו את התחושה של ההתבודדות עם הבורא".
ויש לארי עוד תובנה: "חייבים לתת תשומת לב למילות התפילה שלנו, לא למלמל כמצוות אנשים מלומדה. כשנתונים את הדעת על עומק וכוונה, מרגישים יותר את החיבור להשם יתברך. במיוחד בימים אלו, כשיש לנו הרבה על מה להתפלל – חשוב לכוון ולא לאבד את המילים".
לחצו PLAY להאזנה לשיר
